מנהגי אבלות

השומרונים קוברים את מתיהם בשני בתי עלמין; האחד בהר-גריזים בקצה השכונה השומרונית, השני בקריית שאול בחלקה מועדת לשומרונים. השאיפה הראשונית כמובן היא להיטמן בהר-גריזים, אך בשל בעיות בהגעה להר-גריזים לפני שנת 67' (מלחמת ששת הימים), קברו השומרונים את מתיהם בקריית שאול שבתל-אביב.

במקרה מוות, יושבת המשפחה 'שבעה' על המת, כמסורת בני ישראל בימי קדם ("וַיעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים" – בראשית נ' י'). לפני טכס הלוויה, קוראים השומרונים מסביב לארון הקבורה את כל חמשת חומשי התורה בפעם האחרונה למת. לאחר הליך זה שנמשך כשעתיים, יוצאים השומרונים בתהלוכה איטית מלווה בשירת 'האזינו' של משה בסוף ספר דברים לעבר בית העלמין.

בית העלמין השומרוני בהר-גריזים

במהלך השבעה, יפקדו את בית המת כל השומרונים כולם. השבטיות השומרונית מצמצמת את כאב האבדן למינימום האפשרי. בבוקר ובערב ישאו השומרונים תפילה בבית המת במשך כל השבעה לעילוי נשמתו של המת.

השומרוני שנפטר, אינו נשלח חסר כל למנוחת העולמים – לבוש בחליפת השבת המסורתית, עטוף טלית לבנה וכובע לראשו ייטמן בחלקתו. השומרונים מאמינים כי ביום נקם ושלם, יום הדין, יחזרו המתים לבושים במיטב חליפותיהם.

השומרונים מקפידים שלא לגעת בקברים בכלל ובמת בפרט, ככתוב בתורה: "וְכֹל אֲשֶׁר-יִגַּע עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה, בַּחֲלַל-חֶרֶב אוֹ בְמֵת, אוֹ-בְעֶצֶם אָדָם, אוֹ בְקָבֶר–יִטְמָא, שִׁבְעַת יָמִים" (במדבר יט' טז'). אדם שנגע במת או בקבר, חייב לטבול במים ועד אז לא לגעת באף אדם אחר, ובמשך שבעה ימים לא יבוא אל הקודש, כגון בית כנסת או ספר תורה.

דילוג לתוכן